מכת בכורות
מי מכם היה ילד בכור וסבל מעודף אחריות? עודף ציפיות?
גדלנו בדור, שבו בגיל עשר היה מצופה מאיתנו לשטוף את הבית ולעשות בייבסיטר על אחיינו הקטנים.
למי מכם יש ילד בכור שנעלב מאוד, מסרב לעזור, פותח בטנטרומים, מסתגר, נגרר אחרי אחרים?
לא סתם, לאורך השנים, הגיעו לקליניקה רוב מוחלט של ילדים עם מכנה משותף אחד: בכורים.
"ולפעמים, החגיגה נגמרת.."
נתתם להם הכל במשך לפחות תשעה חודשים, ובממוצע שלוש שנים.
הם קיבלו את מלוא תשומת הלב, לפעמים גם היו הנכדים הראשונים.
הילה היתה מעל ראשם.
ולפתע יום בהיר - תם עידן המלוכה.
הצטרפו אורחים נוספים, הדורשים גם הם, את תשומת לבכם.
ואכן, לצד הקושי להתחלק במה שהיה פעם מובן מאליו - אתם,
קיבלו לצאת זאת אחריות גדולה.
בבת אחת הם הפכו להראות גדולים כל כך לעומת הקטן,
אבל בסוף - גם ילד בן 8 או 13 הוא ילד.
אחריות יתר יכולה להוביל את הילדים שלנו לשני כיוונים.
האחד - ריב "לא רוצה לעזור תעזבו אותי"
השני - ריצוי "אעשה מה שתגידו"
והלכה למעשה..
הציפיה שלנו מהם לעזרה יכולה להוביל להתנהגויות רבות והתפרצויות זעם.
בכך, הם משתמשים במנגנוני הגנה לשמור על עצמם כילדים.
ומנגד - יכולה להוביל לילדים הוריים.
מה ניתן לעשות?
1. במקום לדרוש - לבקש, ולהסכים לקבל תשובה שלילית. כלומר, במקום להנחית אחריות, נציע אותה בצורת שליטה ובחירה.
"שים עליו רגע עין" -> ילד גדול שלי, תוכל להסתכל על אחיך התינוק כשאני הולכת רגע לשירותים? מבורך ללמד אותם לעזור ולתת יד, כל עוד זה מבחירה ולא מריצוי.
2. לא נשתמש בהשוואות גילים -
"תחלוק איתה / תוותר לה, אתה הגדול!"
3. נקדיש זמן איכות נפרד לכל אחד מהם, כדי להדגיש לכל אחד את חשיבותו ומשמעותו עבורינו אישית ועבור המשפחה בכלל.
