הורות הליקופטר
לפני שנה הלכתי עם הבן שלי אחרי הגן לפארק שעשועים. אחר צהריים רגיל לגמרי. אבל לא. הוא רץ בין המתקנים, נפל ונשברה לו השן.
מאותו יום החרדה מנעה ממני לקחת אותו לפארק. כשכן הסכמתי שנלך, מנעתי ממנו מתקנים רבים, ביקשתי שוב ושוב שיזהר, ועמדתי בדריכות לתפוס אותו לפני הנפילה הבאה. עם הזמן וככל שהביקורים בפארק הפכו רחוקים יותר, הוא עצמו החל לחשוש מלעלות על מתקנים, גם כאלו שבעבר מאוד אהב.
להתנהגות הזאת יש שם - הורות הליקופטר.
המושג הזה, שנלקח מהעולם של אמא מאמנת, מדבר על חרדה שלנו ההורים לשלומם ובטחונם של הילדים שלנו, וכשהיא משתלטת עלינו היא עשויה להשתלט גם על ילדינו.
אנחנו חגים מעל הילד כמו הליקופטר במטרה להסיר מדרכו מכשולים עוד לפני שפגש בהם.
החששות האלו שאנחנו כהורים מרגישים כשאנחנו חרדים מפני סכנה שעשויה בפוטנציאל לקרות, הם דאגה אמיתית וכנה לבטחונו ושלומו הפיזי והרגשי של הילד הקטן שלנו. אנחנו בסך הכל מנסים להגן עליו מהעולם.
עם זאת, ולמרות שהמטרה שלנו ההורים היא להגן ולשמור על ילדינו, כאשר אנו מונעים מהם את מה שאנחנו חרדים מפניו: כאב, אכזבות, תסכול, קושי מוטורי ועוד.
אנחנו מונעים גם את ההזדמנות לפגוש אתגר, ללמוד, להתנסות, ולצבור ביטחון ביכולות ובעצמאות שלו. במקום אלו תופסת מקום תחושת חוסר המסוגלות שהוא עשוי לפתח, ולהגביר את התלות באחר שיעשה עבורו.
כמובן, זה לא אומר שצריך לתת לו לרוץ אל עבר הסכנה, ויש מקום להפריד בין מקרה של סכנת חיים שההגנה שלנו נדרשת, לבין חרדה מפני משהו שאולי יקרה ואולי לא.
באימון הורי נעבוד על להבדיל בין המקרים השונים. נשלב כלים מעולם הטיפול בחרדות,
ונעבוד באופן הדרגתי בהקשבה להורה ולילד, כשלנגד עינינו ציר החרדה של ההורה שנשאף להוריד וציר העצמאות של הילד שנשאף להגדיל.
